מעשה בעני שהיה זקוק לפרנסה, יצא לחפשה.
פגש במלך שנתן לו שק מלא במטבעות זהב ואמר לו: "לך והתפרנס מכך". בשביל להתפרנס,
היה צריך העני לחצות את הנהר. הנהר היה מלא גלים, שוצף וסוער. בטפשותו, החל ההלך
לזרוק לנהר מטבע אחר מטבע ע"מ לייבשו. כמובן שדבר לא קרה…
כאשר נותרה לו מטבע אחרונה בשק, ראה מולו רב חובל וביקשו שיעבירו את הנהר. מה תיתן
לי בתמורה, שאל? אמר לו העני -"את המטבע האחרון שנשאר בשקי". התלהב רק החובל
והשיב -"עבור מטבע כזה שווה, בוודאי שאני מעביר אותך בשמחה!"
הקב"ה נתן לנו 40 ימים להתכונן עד ליום הכיפורים 40 – מטבעות, בהם עלינו לחזור בתשובה
ולהתפרנס לכל השנה בבריאות, פרנסה, נחת, שמחה ועוד. בימים אלו כתוב שאפילו דגים
שבים רועדים מאימת הדין. כל אדם באשר הוא, מרגיש בזמנים האלו חוסר שקט, דריכות,
הנשמה דורשת יותר – יותר רוחניות, יותר תפילות, יותר זהירות בבין אדם לחברו, יותר תשובה
וצדקה.
מה עושים לפעמים? מרגיעים את המתח הזה בעוד קניה, עוד יציאה, עוד הסחות דעת
מהחשוב והמתבקש באמת, וכך עובר יום ועוד יום מימים גדולים וספורים אלו, בלי לתת להם
את המענה האמיתי.
שעות ספורות לפני יום הכיפורים הקדוש, לא נותר לנו הרבה זמן.
במטבע האחרונה אפשר לעבור ממידת הדין למידת הרחמים ולצאת זכאים בדין. איך? ע"י
תשובה, תפילה וצדקה, ע"י עוד מעשה טוב, עוד תפילה וברכות בכוונה, ועוד קבלה קטנה שיש
בכוחה לזכות לישועות גדולות מאד!
365 ימים בשנה. הנוצרים סופרים לפי החמה – שנת חמה, והמוסלמים לפי הלבנה. היהודים
סופרים לפי שניהם – לבנה, )בבחינת העולם הזה,( ע"י קידוש הלבנה בכל חודש, ולפי החמה
)העולם הבא( ע"י שמוסיפים ימים לפי שנה מעוברת. לפי זה, בכל שנה יש הפרש של 10 ימים,
לפי חלקי המולד.
אומר הרב פינקוס בשם הגר"א: ימים אלו הם העודפים בהם כל אדם יכול לחיות בבחינת
העוה"ב, והם באיכות של חסד ורחמים, בבחינת: "עין לא ראתה אלוקים זולתך".
בימים אלו מתנהג עמנו הקב"ה בי"ג מידות של רחמים, במיוחד במידת האמת שהיא האהבה
האמיתית שבתוככי ליבו של אבינו שבשמים.
בימים אלו יכול להברא אדם חדש!!! מתוך תשובה וקבלה לעתיד כראוי, ימים של קרבת
השי"ת לישראל, של עולם הבא בתוך העולם הזה!

ז"א בימים אלו, שנתן אותם ה' לעמ"י מתנה גמורה, הם מעולם הבא, ואין בהם טבע כלל, וכל
אדם יכול לפעול בהם בהנהגה שמעל לטבע, לשנות את גזר הדין, את המזל – להפוך זאת לטוב
גמור ע"י הפעלת שלושת המנועים בעוצמה: תשובה, תפילה וצדקה!!!
וכמו שניכר בעין ההבדל בין חמה ללבנה, שזו ביום וזו בלילה, כך ימים אלו הם מאירים כחמה
לעומת שאר ימות השנה.
וכמה עצומים הם רחמיו של ה' יתברך, שבחר לדון אותנו דווקא בימי רחמים אדירים אלו!
כידוע, הקב"ה דן בראש השנה כל באי עולם, צדיקים – לאלתר נחתמים לחיים, ורשעים ל"ע
להפך. בינוניים תלויים ועומדים. יעשו תשובה ויזכו להחתם לחיים. כל אדם צריך להרגיש
בינוני, ובינוניים תלויים ועומדים – כל מעשה בימים אלו יש לו משמעות גדולה! זכו בעשרת ימי
תשובה לעשות תשובה, זוכים לחתימה של חיים ביום הכיפורים ) – יוה"כ הוא האחרון
שבעשרת ימי תשובה(.
נאמר "יעשו תשובה", למה לא נאמר "יעשו מצוות"? כי ה' לא רק מבקש תשובה אלא מלך
הרוצה בתשובה, כמו שכתוב: "כי רוצה אתה בתשובתן של רשעים ולא במיתתן", וגם אם
יעשה אדם בימים אלו כל מצוות שבעולם, אך לא מקבל על עצמו מצוות התשובה שנאמר
"ושבת עד ה' אלוקיך והלכת בדרכיו", לא זוכה שיתכפרו עוונותיו.
בזמן מלחמת המפרץ היתה ועידת פסגה בין ארצות הברית לעיראק. האמריקאים ניסו להגיע
להידברות והבנות. כאשר השליח האמריקני הגיש את ידו ללחיצת שלום בסוף המפגש, הנציג
העירקי לא הושיט את ידו חזרה. כמובן שלא הפסיקו לדבר על הבזיון הקשה ועל חוסר הדרך
ארץ.
להבדיל, השי"ת רוצה שנצא זכאים בדין ונקבל חיים טובים. הוא מושיט לנו את ידו לשלום,
שנאמר "הפושט יד לקבל שבים" והוא מצפה שנשוב אליו. אם חלילה אדם מזלזל ולא מתייחס,
זה הרבה יותר גרוע.
אז תכלס איך עושים תשובה???
נאמר: "לא בשמים היא ולא מעבר לים, בפיך ובלבבך לעשותו". לעשות חשבון נפש איך עברה
עלינו השנה, בין בבין אדם למקום ובין בבין אדם לחברו, כי כידוע בעבירות שבין אדם לחברו לא
נסלח עד שיפייס את חברו אשר חטא לו.
לקום ולעשות ארבעה דברים:
1 – עזיבת החטא
2 – חרטה – להתחרט על כל החטאים, בין בשוגג, בין במזיד, במעשה, בדיבור ובמחשבה.
3 – וידוי – להתוודות, לבקש סליחה, לאמר סליחות.

4 – קבלה לעתיד – מעתה אשתנה, אשתדל להיות הרבה יותר טוב, להתרחק מחטאים, להוסיף מעשים טובים, להיות הורים יותר סבלנים ומכילים, לראות את הטוב שבילדינו,
במשפחה ובסובבים.

כמה עצות לצאת זכאים בדין:

כל הדן את האדם לכף זכות – דנים אותו לזכות. להיות מאלו שדנים לכף זכות,
להזהר מאד מאד שלא לחרוץ דין על חברו, משום שכאשר הקב"ה רוצה לפסוק לאדם
את דינו, הוא מסתכל איך הוא דן את חברו.
כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.
להיות עם הכלל – כשאדם קשור אל הכלל, דנים אותו במידת החסד, כדי שהכלל
שהוא קשור אליהם לא יצטערו בעבורו, מורידים מעליו צער. להיות עם הכלל פירושו
להיות קשור לקהילה קדושה, להיות חלק משיעורי תודה, מחסד, ממחזיקי תורה
ותומכי תורה.
כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו – גם בבית, גם בחוץ, לא להקפיד,
להשתדל מאד מאד לא לכעוס.
התורה שקולה כנגד כל המצוות כולן. להוסיף לימוד יומי, לזכות כמה שיותר אנשים
להגיע לשיעורי תורה.
צדקה תציל ממוות, לשים כל יום מטבע לצדקה, סגולה לשמירה, להנצל מכל רע,
ולשלום בית שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום".
שבת – לקבל שבת ולא לעשות מלאכה אסורה חצי שעה לפני השקיעה )הרב
שטיינמן(.
לקבל קבלה טובה, אפילו קטנה.
ולזכור מה שכתוב: כל המקבל עליו עול תורה, מורידים מעליו עול דרך ארץ", כל פעולה רוחנית
שאדם עושה, מבטלת מעליו דברים קשים ומצערים אחרים.
וכמובן, להודות, להודות, ובלי סוף להודות להשי"ת על חסדיו, ולהתחנן על העתיד, שיהיה
הרבה יותר טוב, מוצלח ורגוע.
יה"ר שנזכה כולנו לשנה טובה ומבורכת, מתוקה ומוצלחת, שנה שניגאל בה גאולת עולם בחסד
וברחמים, ונזכה כולנו לצאת זכאים בדין, לחיים טובים ולשלום.
גמר חתימה טובה ומשמחת!

מאת הרבנית מועלם

"

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" (דברים טז', יח')

רבי יוסי הגלילי אומר: צדיקים יצר הטוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן. ואומר אביי כגון אנו- בינונים. מסביר "הנועם אלימלך", שהצדיקים- היצר הטוב מוכיח אותם על מעשיהם הטובים שהם עושים, אם חיסרו ולא עשאום כהלכתן, כראוי לעשות לכבוד הבורא ברוך הוא. והרשעים- היצר הרע מראה להם שכל מעשיהם טובים, וגם המעשים הרעים שעשו, מראה להם היצר הרע צד היתר בדבר. והבינונים, שזה אנחנו, צריכים להחזיק בשני הדרכים, מצד אחד להתווכח בקרבו תמיד על מעשיו, שיהיה תמיד לנגד עיניו שהוא מחסר בעבודת השם ויהיה שפל ונבזה בעיני עצמו, אך אף על פי כן, לא יחזיק עצמו כרשע ח"ו, כאומרם ז"ל: אל תהי רשע בפני עצמך (אבות ב') שאז יבא להתייאש מלעשות איזה מצוה או תורה ותפילה.

נמצא- האדם צריך להחזיק עצמו בשני מדרגות ולקיים "בכל לבבך"- בשני יצריך.

ולפי זה יתפרש הפסוק לעיל: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", "שופטים"- רמז ליצר הרע שמלמד להסתכל על עצמו באור חיובי. "ושוטרים"- רמז ליצר הטוב שמלמד את האדם לבקר את עצמו אם לא חיסר בעבודתו, כשוטר הרודה בעם. "בכל שעריך"- כי כל דבר מצווה וקדושה יש לו שער בפני עצמו, שהעושהו פותח שער למעלה.

ועל ידי שני דרכים אלו נמצא אוחז בעבודת השם תמיד. כי גם כשיעשה הרבה טוב בעבודת השם, לא יסתפק עצמו בזה ויזכור שיש עוד ועוד מה להשיג, וגם אם יפול, ח"ו, למקום שיפול, ואפילו בשאול תחתיות, גם כן, לא יתייאש עצמו, ויעשה מה שיוכל, כי גם שם נמצא השם יתברך. וכתוב בספרים שהבקיאות הזאת, לאחוז בשני הדרכים, היא סוד כוונת אלול שמרמז אני לדודי ודודי לי, ראשי תיבות אלול. "אני לדודי"- שתמיד יש למה לשאוף ולאן להתקדם. "ודודי לי"- שאף פעם אין יאוש ותמיד השם איתך ואצלך ותוכל לעובדו. ואז ימין השם פשוטה לקבל תשובתנו. אמן.

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

"והיה אם שכוח תשכח את השם אלוקיך והלכת אחרי אלהים אחרים, ועבדתם והשתחוית להם, העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון. כגויים אשר השם מאביד מפניכם כן תאבדון, עקב לא תשמעון בקול השם אלוקיכם" (דברים ח', יט'-כ')

דרכו של היצר להכשיל את האדם פעם אחר פעם, ולאחר מכן לפרוס מצודה לרגליו מן העוון בעצמו, על ידי שהוא מעמיד את החטא למול עיניו ומוכיח לו כמה הוא שפל ונבזה, ושובר את ליבו ואז מוסיף לייאשו ולומר לו: "מה ערך למצוות שאתה עושה, עם חטאים כאלה אינך ראוי לעבוד את השם" וכל מגמתו להביאו לחטוא שוב, וחוזר חלילה, עד שבסוף אומר לו: הלא בין כך כבר איבדת את עולמך, ומה יועיל לך שתמשיך לשמוע בקול השם ולקיים מצוותיו, חטוף לכל הפחות את העולם הזה. אבל הצדיקים מלמדים אותנו שאדם מוכרח להיות מרוצה לעבוד את השם יתברך תמיד, אפילו אם נראה לו שרחוק שהוא יזכה לחיי העולם הבא לפי גודל התרחקותו, אף על פי כן יהיה מרוצה לעשות כל מה שיוכל בעבודת השם בלי עולם הבא.

ובדבר הזה נכשל 'אחר' (אלישע בן אבויה) שכשאמר לו רבי עקיבא: "חזור בך" השיב לו ששמע בת קול יוצאת מבית קדש הקדשים ואומרת: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". ובאמת לא היה לו להשגיח בכך, שאפילו אם ישמע אדם מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו שאין לו תקווה, אף על פי כן לא אבדה תקוותו ותוחלתו מלשוב להשם יתברך.

ולפי זה יתפרש הפסוק לעיל. שלכאורה קשה מה שהתחיל בלשון "והיה" שהוא לשון שמחה, דמה שמחה יש בזה שתשכח את השם אלוקיך?

אלא שהשמחה היא – שגם אחרי שתשמעו מהשם יתברך בעצמו שיאמר "כי אבוד תאבדון כגויים", אף על פי כן "לא תשמעון בקול השם אלוקיכם" שסגר בעדכם דלתי התשובה, רק תהיו דוחקין את עצמכם לתשובה וזו תהיה לשמחה לפניו יתברך אם לא תשמעו אליו בדבר הזה.

השם יתברך יזכנו לשוב אליו תמיד.

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

״ואתחנן אל השם בעת ההיא לאמר״(דברים ג׳, כ״ג)

כתוב במדרש פליאה, שמשה רבינו התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמניין ואתחנן, כדי להיכנס לארץ ישראל. השי״ת סירב לבקשתו, וגם אמר לו: ״רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה״. ולכאורה, מה בכך שיוסיף משה לבקש, אם הקב״ה לא חפץ להיענות לו? אלא, שעניין התפילה הוא חוק המוטבע בטבע העולם, שאם יתפלל האדם את סך התפילות הנצרך לקבלת בקשתו, כביכול מוכרח הקב״ה למלא אותה, לכך מנעו ה׳ מלהוסיף עוד תפילה. כתוב בספר חסידים (אות ק״ל): ״יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו אלא לפי תוקף תחנוניו ודמעת עיניו, אשר תמיד בוכה ומתחנן, אף על פי שאין בידו זכויות ומעשים טובים, מקבל הקב״ה תפילתו ועושה חפצו״ בספר ליקוטי מוהר״ן מוסיף, שאף אם לפעמים יש עת שבה לא יכול האדם להתפלל בדבקות כנדרש אל יאמר:״איני מתפלל כלל מאחר שאיני יכול לכוון כראוי ובוודאי אין התפילה מקובלת״, אלא יתפלל תמיד בכל כוחו אף אם אינו יכול להתפלל בדביקות, כי בעט שיבוא לידי תפילה בכוונה כראוי, יעלה כל התפילות עם התפילה ההיא שהתפלל כראוי. וזה פירוש ״ואתחנן אל ה׳״- תמיד, בין בדביקות ובין שלא בדבקות. ״בעת ההיא לאמר״- היינו בעת שאזכה להתפלל בדביקות ותהיה התפילה שגורה בה, שיהיו הדברים נאמרים ומרוצים בפי, אז יעלו כל התפילות יחד איתה.

דברים אלו הם חיזוק גדול לכל המצפים לישועה שלעולם לא ימשכו ידיהם מהתפילה, אולי מה שחסר זה רק עוד תפילה אחת בכוונה.

החפץ חיים כתב בספרו ליקוטי אמרים פרק י׳: ״כל הצרות הרבות הבאות עלינו שאיננו ניצולים מהם, המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם. כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב״ה, בוודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל ״שמונה עשרה״ ג' פעמים ביום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו…והתפילה תצא אז בכוונה עמוקה ובלב נשבר וברוח נמוכה, תפילה כזאת בוודאי לא תשוב ריקם״ ע״כ החפץ חיים.

השם יתברך ישמע תפילת ישראל ויחיש לגאלם גאולה פרטים וכלילת בזכות הצדיקים אמן.

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א', א')

במקרא מועט זה רמז כללות יראת השם ומידות ההגונות הצריכים להולכים בתורת השם. והם תשעה:

• בעבר- שיהיה לוקח מידתו של אברהם העברי, שכל העולם מעבר אחד והוא מן העבר השני. שלא יסתכל כלל על בני העולם שסרים מאחרי השם רק יחשוב שהוא יחידי בעולם.
• הירדן- שיהיה בליבו מרדות תמיד, שיכניע עצמו לפני בוראו. וכמו שאמר ריש לקיש: טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה מלקויות.
• במדבר- כאומרם ז"ל: לעולם ישים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו, שיתנהג בענווה.
• בערבה- שתהיה הענווה בדרך הנאות והערב ולא בדרך הפחות והנמאס, שימצא תמיד חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. וכן, שכשיצטרך להוכיח אחרים, אל ימנע עצמו מחמת ענווה פסולה.
• מול סוף- שיהיה למול עיניו סוף האדם, ויזכור תמיד יום מותו.
• בין פארן ובין תופל- פארן לשון פאר, שתהיה צהלתו בפניו, אך מצד שני, שתהיה דאגתו בליבו, שלא יהיה ליבו ערב עליו, לשון תופל, מפחד שמא עבר על רצון ה'.
• ולבן- שיהיה ליבו טהור ונקי מן הקנאה והתחרות ושנאת הבריות.
• וחצרות- הם חצרות השם, בתי מדרשות, שיהיה לימודו קבע ולא עראי.
• ודי זהב- שיאמר די לזהב, ויהיה מסתפק בהכרחי. ונספר מעשה מענין ההסתפקות במועט.

רבי מיכל יהודה לפקוביץ' זצ"ל היה יושב בשיעור על כיסא פשוט בלי משענת גם בהיותו בן 90 שנה. רבים התפלאו על כך. בהזדמנות סיפר הרב על פגישה שנערכה פעם בין הרש"ש לנצי"ב (רבי שמואל שטראשון, ורבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצוק"ל). הרש"ש הציג בפני הנצי"ב קושיה חזקה שהוא מתחבט בה כבר זמן רב. שמע הנצי"ב את הקושיה ומיד יישב אותה באופן בהיר. חלשה דעתו של הרש"ש, הוא מנסה זמן כה רב, והנה בא הנצי"ב ומבלי להתאמץ משיב על כך תשובה הגונה. הנצי"ב שהבחין בצערו אמר לו: "בביתי אין כיסא, ואילו אתה יושב ולומד על כיסא נוח ומתוך עושר"

"הרי לנו כוחה של תורה שאינה מתוך תענוג" סיים רבי מיכל יהודה זצ"ל.

השם יתברך יזכנו לתשובה שלימה.

(עפ"י אור החיים הקדוש ו"מתוק האור")

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

״ונקרב את קרבן השם איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני השם״ (במדבר ל״א, נ׳)

מפקדי הצבא שהלכו להילחם במדיין הביאו בחזרתם את כל תכשיטי נשות מדיין שלקחו במלחמה, כקורבן וכפרה. הם ביקשו לתת את הכל לאוצר בית השם. משה רבינו שאל אותם: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון (מה שהיה עם בנות מואב) ולכך אתם צריכים קרבן? אמרו לו: ״לא נפקד ממנו איש״. אמר להם: אם כן כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עברה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד ״ונקרב את קרבן השם״

אנשים מתייחסים בסלחנות להרהור הלב ולמה שגורם אותו שהם הראיה והשמיעה. אבל הבורא ברוך הוא שיצרנו ומכיר את נפשינו אסר זאת עלינו באיסור לאו: ״לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״

החפץ חיים הגדיר את האדם בשש מילים וכך נהג תמיד לומר: מהו האדם? מה שהוא רואה ומה שהוא שומע. זה מה שבונה אותו, זה מה שיוצק את יסודותיו.

החזון איש הורה שאחד הדברים החשובים בגן ילדים, וגם בבית,- שעל הקיר יהיו תמונות של צדיקים ותלמידי חכמים זה משפיע וזה יוצק יסודות בנפש הילד.

במדרש שיר השירים והביאו האור- החיים, מובא שכך היה מנהגם באותה מלחמה כשהיו מפשיטים תכשיטיהם של המדיינים היו טחים פניהם בטיט ורפש, שלא יסתכלו בהם והיו פורקים נזמיהם. ובכל זאת מידי הרהור לא יצאו. כמה עלינו להתחזק היום בשמירת העיניים ולהתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך שיזכנו לשמירת המחשבה בטהרה תמיד.

מעשה שהיה: רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ״ל היה נוהג לבקר את אימו מידי שבוע. והנה לפתע החל להופיע מידי יום. הופתעה האם ושאלה לפשר הדבר. ענה לה הרב שבדרך כלל שמירת העיניים בהליכתו ברחוב מונעת ממנו לבקרה בתדירות גבוהה יותר אולם כעת הוא החל לסבול מקטרקט בעיניים, ומאחר שאינו רואה טוב, הוא יכול ללכת ברחוב ללא חשש של ניזקי ראיה.

עד כדי כך נשמר רבי מיכל יהודה בהליכה בת חמש דקות בתוך רחובות העיר בני ברק.

השם יתברך יזכנו.(על פי ״מעיין השבוע״ "ומתוק האור״)

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

וידבר ה׳ אל משה לאמר: ״פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. השיב את חמתי מעל בני ישראל״ (במדבר כ״ה, י״א)

פינחס היה נכדו של יתרו מצד אמו ושל אהרון מצד אביו. לאחר שהרג את זמרי בקנאתו, היו השבטים מבזים אותו: ״הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אימו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל״, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרון. לכאורה לא היה מקום לרינונם של השבטים, הלא ראו עין בעין שהמגפה כילתה עשרים וארבע אלף מישראל, ולא פסקה אלא אחר מעשהו הנחרץ. אלא, שהם אמרו שאף שתוצאות קנאתו היו מבורכות, אבל זה לא בא ממניעים טהורים, לא הייתה פה כוונה לשם שמיים. הדם הנוכרי שזרם בעורקיו הוא שהביא אותו לעשות את המעשה. לכן בא הכתוב והעיד שהוא מיוחס לאהרון שהיה רודף שלום ואוהב את הבריות, ומתוך זה עשה מעשיהו ולכן השיב את חמתי.

נמצינו למדים שאלמלא כן היה עליו להימנע ממעשיהו מעשה שהוא לכשעצמו שלילי, ומה שמכשיר אותו זה רק הכוונה העומדת מאחריו יש לעשתו בטהרת הלב מושלמת ובלעדיה הוא נאסר. הסמ״ק שהיה מגדולי הראשונים כתב להלכה: שאף שהמציל את הנרדף על ידי הריגת הרודף- כדין עשה, אף על פי כן, אם הוא נכשל בעבירה דומה, מעלה עליו הכתוב כאילו שפך דם נקי. אין פה כוונה רק לשם שמיים. שמואל הקטן היה תלמידו של הלל הזקן. על פיו היה שגור תמיד מה שאמר שלמה המלך: ״ בנפול אויבך אל תשמח״, ובכושלו על יגל ליבך״ כמו שכתוב במסכת אבות (ד׳, כ״ד). לכן כשחיפש רבן גמליאל מי שיכול לחבר נוסח ברכה כנגד הצדוקים, הוא בחר בו. רק אדם כזה יכול לעשות זאת, כי מלחמתו במינים נקיה מכל רגש התנצחות ושמחה לאיד, ואינה ביטוי ופורקן לרגשות שליליים

מעשה שהיה: בשעתו עמדו בראשות ישיבת ״אור תורה״ בטבריה שלושה גאונים וצדיקים: רבי משה קלירס רב העיר, רבי מוטל דיין בעל "מאמר מרדכי", והצדיק רבי אברהם בעל "ברכת אברהם".

אחד מהתלמידים לא הלך בתלם של הישיבה. היה זה מי שבהמשך התפרסם בשם רבי ישראל בער אודסר זצ״ל, הוא נמשך לחסידות ברסלב והרבה להתבודד בשדות כמצוות רבו. הודיעוהו שאם ימשיך בהעדרויותיו, יסולק מן הישיבה. בא והתלונן בפני ה"ברכת אברהם": ״מה פשעי ומה חטאתי שמציית אני להוראת רבי? ״ ענהו רבי אברהם: מבין אני לליבך ומסכים איתך, אבל באסיפת ההנהלה אהיה במיעוט… אתן לך עצה. תפגע במשהו בדבר קטן בכבודו של רבי מוטל דיין ואזי בטוח אני שהוא יסלק את עצמו מלחוות דעה בעניינך, מחשש שמא הקפדתו על כבודו מדברת מתוך גרונו. ניוותר איפוא שניים ולא תיהיה הכרעה בעניינך. וכך היה. כמה פעמים אנחנו כועסים על אחרים בדברים שנכון היה לכעוס עליהם, אך האם לא מעורב בכעס מניעים אחרים.

השם יתברך יזכנו לאהוב שלום ומתוך השלום להילחם כשצריך. (על פי מעיין השבוע)

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א